תומר רוזנטל, זוכה הפרס לציור ע”ש אסנת מוזס, הוא בעיקר אמן רישום של שחור ולבן, חושך ואור. הרישום שלו סופח אליו מדי פעם צבע, אך במצבו הלא־חומרי, הרוחני. יש ברישום שלו שלמות של מאסטר בוגר בעל עומק תרבותי ולא של אמן צעיר, ויצירתו נושקת לאילוסטרטיבי במובן העמוק והמפרה.

יצירתו ”ספינקס לבנה“ אינו הספינקס המצרי הקדמוני אלא תמצית גלגוליו דרך הרבדים השונים של התרבות האנושית, במיוחד של הסימבוליזם הצרפתי. רוזנטל כמו מפסל בחושך, גורע ממנו מעט אל האור שבבסיסו, וממעט האור הזה הוא בורא את היצור המיתי, מין שרץ פלאי שראשו ראש אשה רבת יופי והוד לא נגישים וגופו הוא גוף אריה שציפורניו שלופות, כשסהר השרוט באפלה תלוי מעל ראש הספינקס כעוקצו של עקרב: יצור כלאיים המצרף אדם, חיה וגרם שמימי לשלמות אחת של יופי ורוע טהורים.

בעבודה הקרויה ”נחש“ אי אפשר להפריד בין חושך לאור המעורבבים זה בזה בתנועה מתפתלת, כתוהו ובוהו שלפני הבריאה, כשלא היה עוד אפשר להפריד בין חיה לאנוש. זהו יצור מבעית ביופיו הקר, השרצי, באחרותו המושלמת, השירית. ראשו האנושי וזנבו החייתי זוהרים באור ירח סידני, ואילו גופו הבשרני מתפתל אפל בשמים שהם יום ולילה סוערים.

המלאך, בעבודה בשם זה, מפנה לעברנו חלקית את ראשו המלאכי המצוי בפרופיל ובחצי פרופיל בו־בזמן, מתבונן בנו והרחק בו־בזמן. רוזנטל רושם את תווי פניו וראשו על־פני משטח יוקד של אור צהוב, ארסי וחם, אוזנו הרחוקה כרויה לשמוע את הנאמר בעבר השני בעוד מתארי ראשו וכתפו נפרמים, מתרבים ומתפתלים ממנו, כמו היה ראשו פעמון המהדהד ממנו והלאה. הקו הרישומי של רוזנטל מפעים ברגישותו. את הגבה שמעל עינו הקרובה של המלאך רוזנטל מקשית בלבן על משטח האור הצהוב הקורן, מעלים ומדגיש אותה כאחד, יוצר נקודת אחיזה מתעתעת.

בעבודה ”היתקלות“ האיש־הנחש מפתל את גופו העבה אל תוך מערת נטיפים אפלה המזכירה גיהנום שהכפור החליף בו את האש. לפנינו התרחשות של יצריות קדמונית שבין הפראי למתורבת, שבה הדמון מביט מהופנט בהשתקפות בבואתו מקפיאת הדם. יש לשים לב לכך שקמצוץ אור מפסל את נפחיות הגוף במיתאר דק ובמעבר מדורג, וקרינת הראש הממשי נדמית למולד הירח כנגד בבואתו הרשומה בקו חיוור לירי, ולתחושת העומק שיוצרים תערי הנטיפים.

הדמות האפית, האידילית, המסוגננת עד תום, המקרינה עוצמה מאופקת בעבודה הנקראת ”צייד“ כמו נלקחה מתבליט של אנדרטה המנציחה גיבורים שפשטו בשחר הזמן את ממשותם הגשמית, הארצית, והיו ליישויות של ערטילאיות מוצקה. צדודית הראש, הכתף ואנך כלי הקטל הדק, החד, המזדקר ממנה כנגד הראש, מפוסלים לרגע נצחי במתאר מושלם של אור וחושך, כשאור שמש צהוב, טהור, מעטר כנזר את צדודית הראש, מצהיב מעט את אישון העין ומתאר השפתיים, וכחול טהור מכחיל את הצייד והרקע.

בעבודה ”נפילה“ רואים אדם נופל אל תהום גופו. כפות ידו מחבקות את פלחי עכוזו בעוד כפות רגליו ההפוכות, הממשיכות את זרועותיו, סוגרות כמלקחיים על ראשו הצונח אל צבתות עקרב המגיח קטלני מפי הטבעת. זהו רישום כמעט סימטרי ובעל עוצמה מאגית, הרשום בקו נגטיבי מועם, כרישום בגיר על לוח שחור שכמעט נמחק, מלבד הבלחי אור באישונים ובאוזניים של הדמות המקיצה אל מותה.

העבודות התלויות בחלל, בבניין ההיסטורי שבו מהדהדים פעמיהם של ליליין ושץ, נדמות לצוהרים הנפתחים אל חזיונות ליליים. את התערוכה מלווה ספר אמן יפהפה, ”שרץ, כנף וחרדת העתיד“, הלוכד את נשמתה ומרחיב את הפתח אל גוף יצירתו השלם של רוזנטל, ספר הרוחש חיים משל עצמו שיש להתוודע אליו.